שולחן שבת צפונות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

אהרן איראם, משגיח ישיבת "רינה של תורה" בכרמיאל

מנחה הורים ויועץ זוגי 

דמיינו לכם שולחן שבת "שבת טיש", כל המשפחה ביחד. בראש השולחן יושב אבא כמלך בגדוד, ואמא יושבת לידו ורווה נחת. הילדים בתווך, שותפים לאווירה המיוחדת והמתוקה. השבת פורשת את כנפיה מבין הנרות המרצדים, דברי תורה קולחים נשמעים בחדר, הגדולים מקשיבים והקטנים בשקט. זמירות שבת נשמעות בנעימה. זהו חלום של כל הורה.

אבל האם זה המצב תמיד? הלוואי שהיה כך. בשבת האחרונה, נמאס לי ולאשתי ועזבנו בהפגנתיות את השולחן. הלכנו לאכול במטבח והשארנו את הילדים בסלון שימשיכו לריב ביניהם. שולחן השבת הפך לזירת התגוששות שבועית, שבה כולם רבים עם כולם.

כלו כל הקיצין, והחלומות היפים מתנפצים באופן קבוע על שולחן השבת. אני כל כך מחכה לשולחן שבת, מכין דברי תורה בהתאמה לגילאים, משלב סיפורים יפים, מגיע עם שמחה ומנסה להשרות שלווה ורגשות חיוביים. לפני הקידוש, המתבגר כבר אומר לי "נו, נו, אני צמא", והבת הגדולה יושבת בשולחן עם פרצוף תשעה באב. אשתי מותשת מהמריבות ומאוכזבת מההשקעה ששוב יורדת לטמיון.

מוכר לכם?

לצערי, הבעיה הזו עולה שוב ושוב בסדנאות וייעוצים. ניסיתי למצוא לה סיבות ולהציע פתרונות. למדתי, חקרתי ואספתי עצות רבות. הן עזרו לי לפתור בעיות, אבל לא תמיד. אולי הפתרון יימצא אם נתמקד בשאלה: למה דווקא בשולחן שבת צצות כל הבעיות, בעצימות גבוהה?

אנחנו נוטים לחשוב שהבעיה נמצאת במעשים שלנו ולחפש את הפתרונות בשיפור ההתנהלות. מסתבר שהבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי, ולכן העצות לא תמיד עובדות.

משפחה אינה רק אוסף של אנשים שנמצא בבית אחד, ומה שמקשר ביניהם זה הרבה יותר מסך כל הפעולות שנעשות בבית.

בורא עולם נטע באדם צורך עמוק בשייכות לאבא ואמא. להיות חלק מהמשפחה. זהו צורך כל כך עמוק וראשוני,  הרבה יותר מצרכים אחרים שיש לאדם.

אפשר להמשיל את הלב לפירמידה הפוכה המכילה צרכים שונים. ככל שהצורך עמוק יותר, הוא חיוני יותר ומשפיע על הצרכים שמעליו. דוגמה, חשוב לילדים שלנו לישון כמה שיותר. בבוקר, באורח פלא, הם נעשים חרשים ועיוורים. ממש קשה להם להשתחרר מלפיתת השמיכה. לעומת זאת, ביום של טיול האוזניים שלהם פתאום שומעות, העיניים רואות את השמש בזריחתה והשמיכה ממש לא מהווה אתגר. איך הפלא הזה קורה? כי גם אם אנחנו ישנים, ליבנו ער. הרצון לטיול גדול יותר, ובמרכז הפיקוד והבקרה של הילד, בתהליך לא מודע, ניתנה ההוראה לקום. כך הוא האדם, פועלים בו כוחות כהים כלשונו של ר' ישראל סלנטר זי"ע. כוחות לא מודעים, שמנהלים את האדם לפי מה שהוא בחר להחשיב יותר.

הצורך בשייכות לאבא ואמא הוא אחד הצרכים הראשוניים והקיומיים במדרג הצרכים של ילד. עד כדי כך הוא ראשוני, שילדים שאין להם דמות הורית קבועה שהם יכולים להרגיש שייכים אליה, לא מתפתחים באופן תקין. במחקרים שהתחילו בתקופת מלחמת העולם השניה, מצאו שבבתי יתומים באנגליה, שבהם כל המטפלות טיפלו בכולם, הילדים לא התפתחו באופן רגיל ובהתאם לבני גילם. מנגד, בבתי יתומים שבהם ילדים היו "שייכים" למטפלת אחת קבועה, גם אם היה לה מספר רב של ילדים לטפל בהם, הם התפתחו באופן תקין.

אני מכיר איש מיוחד, מוכשר ומוצלח שנולד עם נכות מסוימת. נכות זו הביאה את הוריו להשאירו בבית החולים מיד לאחר הלידה. במשך תקופה ארוכה, כל אחיות המחלקה אימצו אותו. הילד זכה לאימהות רבות שהרימו אותו, חייכו אליו, רחצו אותו, החליפו לו מצעים ושרו לו, אבל התינוק לא חייך ולא עקב אחריהן עם העיניים. לאחר תקופה ממושכת, ובהינתן האישורים, לקחה אותו אחת האחיות לאימוץ וראה איזה פלא – באותו היום לראשונה הוא החל לחייך ולעקוב אחר דברים עם העיניים. דבר זה מלמד אותנו שאפילו ההתפתחותיות הראשונות תלויות במילוי הצורך בשייכות. אם הילד מרגיש "שייך", הוא מתפתח.

זה חסד הבורא, שברא את הצורך הזה שעליו מושתת הקשר בין הורים לילדים. הקשר הוא הבריח התיכון שעובר במושג "משפחה". זה הבסיס שבגללו ילדים חייבים סמכות, ורק כך הם גדלים נכון. זה היסוד הנפשי שמביא ילדים ללכת אחר הוריהם. זה המקום שממנו אנו מצפים שהילדים ילכו אחרינו, "למען אשר יצווה את בניו אחריו".

הגאון המקובל רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל העיר על כך שבדורינו צריך לעבוד קשה יותר כדי לקבל עול מלכות שמיים. בעבר היו נולדים לתוך אווירה שבה תמיד יש מישהו מעל. הההיררכיה שלטה מאז ומתמיד. היתה מלכות שקבעה את מציאות החיים, היה את הפריץ שהיו מחויבים לו, היתה דעה או השקפת עולם שהאדם היה כפוף להן. וכמובן, היה את המצב הטבעי שבו ההורים הם מציאות נוכחת והולכים אחריהם. ילד נולד לתוך תרבות מובנית ואווירה שבה הוא צריך ללכת אחרי משהו קיים. העולם היה לפני שהילד נולד, והאנשים לא הביטו לאחור. העגלה נסעה, ומשנולד ילד, הוא הבין שעליו להצטרף.

"בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" – הגרי"א וינטרויב כותב שחוצפה אינה בהכרח דיבור מחוצף. החוצפה יסגא היא ההבנה שהכל מתחיל ונגמר בי, אני במרכז, ואין משהו מעליי. המצב הנפשי הזה מקשה לקבל עול מלכות שמיים, מפני שאין את החוויה המולדת של "דע, מה למעלה ממך".

ואכן, כשנפוליאון הביא את האמנציפציה לעם היהודי והתחיל את שוויון הזכויות, צדיקי הדור היו חלוקים בדעתם, כי גם אם זה היה טוב ליהודים, זה עשוי היה להיות רע ליהדות. המציאות שבה הנפש חיה באקלים כזה שאין למעלה ממנה היא סכנה והיא נמצאת בצד ההפוך לסדר הנכון שאותו טבע הבורא.

והנה לכם התוצאה. פעם אבא היה אבא ואמא היתה אמא, ובאופן הכי פשוט היו הולכים אחריהם. לא כי מבינים, לא כי מסכימים, לא כי מפחדים ולא כי זה משתלם, אלא הנפש בטבעה רצתה ללכת אחרי אבא ואמא.

היום זה לא מובן מאליו. רוח הטומאה של חוצפה יסגא יש לה פנים רבות, אבל הנזק הגדול הוא שמיום ליום ילדים מבינים שהם במרכז, והמבט הטבעי כלפי מעלה מתחלף במבט קדימה של ממני והלאה.

כאן בדיוק נוצר הקונפליקט הגדול. שייכות היא צורך נפשי, ששורשו הרוחני נעוץ בעומק עניין הענווה והכניעה. ילד לא מסוגל לחיות ללא שייכות. הנפש חומדת להיות בצל ההורים, והיא יותר מרעבה למלא את הצורך בשייכות. איך מתקיים הצורך בשייכות לאבא ולאמא יחד עם ההרגשה ש"אני במרכז"?

בעיה זו מזמינה ילדים למצוא מקום שבו הם מתנהלים בצורה המקרבת את ההורים אליהם. ילדים מפתחים התנהגויות שליליות שההורים היקרים לא יכולים להרשות לעצמם להישאר בשלוות נפש, ונפשם יוצאת מן הכלים.

יוצאת לאן? 

במקום שהילדים יצטרפו אלינו, הם מובילים את הרגשות שלנו שוב ושוב. ואנחנו? מצטרפים אליהם מהמקומות הכי הוריים ועמוקים שיש. "עד שהבאתיו אל בית אימי וחדר הורותי".

ההורים חסרי אונים, כעוסים, כואבים, מפחדים, דואגים ומתוסכלים. הרגשות שלהם מובילים לכך שהם מצטרפים אל הילדים.

והילדים? הם מרגישים שייכות ונשארים במרכז. זו שייכות מוטעית, אבל ניתן להרגיש בה. מה עוד שהיא עובדת, ובכל פעם שהם מושכים  אותנו לכיוונם, אנחנו נענים להם. האם יש סיבה שהם ירצו להפסיק לרצות להיות במרכז? הרי זה צורך חיוני כל כך, אז למה שינתקו את צינור החמצן שאליו התרגלו? הרי שכל הצורך בשייכות הוא צורך לא מודע בגילאים צעירים.

ההזדמנות הטובה ביותר שבה יש ביטוי לשייכות המשפחתית היא בשולחן השבת, כאשר המשפחה כולה יחד, אבא ואמא יושבים בראש השולחן וילדיהם כשתילי זיתים סביב. 

זו בדיוק ההזדמנות שבה הילד יכול להפעיל את השייכות המוטעית שלו, ובאופן לא מודע, לא יצליח להשתלט על הצמא, יאבד סבלנות וייזכר במה שעוללו לו. הוא יהיה נעלב, מתחצף, עוקץ ומכעיס. מכה או מזמין מכות, ובלבד שיכוון ליבו אל אבא ואמא. . .

אנחנו רואים ועינינו כלות. שולחנם של הילדים גדול משולחננו. אצלם זה צורך קיומי. חלום שולחן השבת המושלם מתנפץ לרסיסים, ואנו בהתאם נותנים לכל ילד את מנת חלקו. יוסי אוסף אותנו אליו מאוכזבים, ורחלי מרוויחה אותנו מתוסכלים. לאהל'ה עונדת עלינו את חבל הפחד ומושכת בכוח. אוי לנו, מה ייצא ממנה. אנחנו רודפים אחרי חיימקה כשבליבנו תחושת חמיצות נוראה של אכזבה. מנדי בכלל ממלא אותנו בתחושת כשלון, ומעל כל זה ההרגשה המשתקת של תסכול וחוסר אונים.

הלו, נשאר בכלל מישהו בראש השולחן? כבר מזמן עזבתם את מקומכם שם והתפזרתם בליבותיהם של ילדיכם.

בעצם, המנוע הפנימי היחיד שמוביל את הילדים באופן לא מודע להתנהגותם זו הוא בדיוק הרגשות הקשים שמציפים אותנו. זו המטרה שלהם, עקב כך הם לא משתפים פעולה. ההבנה הזו נותנת לנו פתח לתקווה.

הילדים רוצים אותנו. הם חייבים אותנו, וישנן שתי דרכים שבהן הם ישיגו את תחושת השייכות הזו:

א. הם יצטרפו אלינו, שזו הצורה המולדת והטבעית. הקב"ה הרי נטע אותם אצלנו, ומשכך הם שייכים לנו. עם זאת, הם ממלאים את הצורך בשייכות באופן מוטעה.

ב. אנחנו מצטרפים אליהם, ועד היום זה עבד להם אז למה שיפסיקו.

אין לנו מה להסביר להם, כי הצורך הזה היה ויישאר לא מודע.

אבל אנחנו יכולים לשנות זאת. עד היום הם הרוויחו אותנו באופן שלילי, ומהיום אנחנו מפסיקים להצטרף אליהם בליבנו. המאבק הוא על הלב שלנו, ואין ברירה, הילדים חייבים שייכות. הצורך הזה יזמין אותם לבחור בסופו של דבר בדרך הטבעית ולהצטרף אלינו.

אנחנו נתיישב בראש השולחן, לא כנהגים האוחזים בהגה, אלא כמנהיגים שנשארים בכל מצב למעלה מתוך הבנה שבורא עולם בחר בנו להיות במקום הזה. להיות למעלה, בראש הפירמידה. אבא ואמא, נבחרתם, ואתם כאן מכוחו ועל מנת להישאר למעלה. עליכם להיות עסוקים בהובלת שולחן השבת, לא להיות מובלים ברגשותיכם על ידי הילדים. רק הוא יכול להוריד אותנו חלילה מראש הפירמידה. אנחנו נחליט לא לצאת בשום אופן ממקומנו ביום השבת.

כאשר נפסיק להצטרף בלב אל הילדים ונישאר במקום שלנו, הילדים יבחרו להצטרף אלינו!

אנו ננהל את שולחן השבת, נזהה את המצב כשהילדים מתחילים למשוך את ליבנו אליהם ולא ניתן לכך יד. נתייחס לזה כדבר חולף, כי ההתנהגות השלילית תתקיים אך ורק בתנאי שנשים לב אליה. נסמן לעצמנו קוד שבו נזכיר אחד לשניה לא להתבלבל ולהמשיך עם הפנים למעלה.

כשלא נתייחס לניסיון של הילדים למשוך אותנו אליהם, לא יהיה קיום לניסיון הזה, ובוודאי שלא המשך למאבק שמהותו ומטרתו הן שנשים לב אליו!

עכשיו כל העצות יתחילו לעבוד. נכין דבר תורה מותאם, נבוא עם שמחה, נחלק תפקידים מתחלפים (מי שר ומי מחלק או אוסף). ייתכן שבפעם הראשונה הילדים ישתפו פעולה. זו תהיה השבת הראשונה שבה לא תצטרכו לאיים על הילדים עם עונשים כאלה ואחרים.

אל ייצא איש ממקומו ביום השבת!

השארת פרטים