מגדלור צפונות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

יהודית איראם

כהורים וכאנשי חינוך, נדמה לנו לעיתים שלבני הנוער אין צורך בקשר עם ההורים. הם מרבים לזלזל, מדברים בחוצפה ובהתנשאות, מתרחקים, מעדיפים את החברים שלהם, או לפעמים את ההורים של החברים. כל כולם אומר "לא צריך אתכם".

אמרה לי אמא בייעוץ: "אומר לך את האמת? בתי גדלה, יש לה את החברות שלה, את הלימודים שמעסיקים אותה, את המחנכת המקסימה שלה ואת היועצת של בית הספר שמהווה לה אוזן קשבת כשהיא צריכה. אז למה שהיא תצטרך אותי? אני כבר ממש לא מעניינת אותה".

הדברים האלה, שאני שומעת מהורים רבים, אינם נכונים.

ההורים מהווים את הבסיס החזק ביותר עבור ילדיהם. כן, גם עבור המתבגרים!

ילד בוגר שנשען על הוריו דומה לעץ שנשען וחי מכוח שורשיו הטמונים עמוק באדמה. הוא יציב, איתן, בעל ביטחון עצמי, מחובר לעצמו ובעל כוחות גדולים ביותר. מתבגר שמתעקש לתפוס מרחק, חסר את כל היתרונות הללו. הוא מחפש את עצמו, הוא אבוד, מנסה לחיות בכאן ועכשיו, בשונה ממתבגר שחי מכוח מה שכבר היה שנים לפניו – הוריו, ולפניהם – הוריהם.

אין זה רלוונטי כלל מיהם ההורים – השורשים שלהם, המעמד שלהם, כמה הם מתפרנסים, אם הם בעלי יכולת הכלה, כישרוניים או מפרגנים.

מקובל לחשוב שכדי לקבל את דרגת "ההורים הטובים", אלה שעשויים להוות משענת למתבגריהם, יש להגיע לרף של יכולות מסוימות שלפיהן ייקבע אם ההורים ראויים או לא…

אולם האמת שונה לגמרי, כיוון שהתשובה לא נמצאת במי שהם, אלא במקום שלהם.

בורא עולם כונן עולם בהיררכיה מובנית, לפיה תחתיו נמצאים האב והאם, ותחתיהם – ילדיהם.

בעולם שבו הגדיר היצרן את המצב האופטימלי – הורים למעלה, ילדים למטה – אין זה משנה אם הילדים מוכשרים יותר מההורים, נאים יותר, נורמליים יותר, עדכניים יותר, נבונים יותר ואפילו אם הם יראי שמים יותר מההורים. בטבע הבריאה מקומם למטה.

כפי שהבנתם, הנושא הוא לא זהות ההורים, אלא מיקומם. כשהצטווינו בעשרת הדיברות לכבד את אבינו ואת אימנו, זה נאמר בלי כוכבית שמגבילה את המצווה. לא היו תנאים, כמו לכבד רק את ההורים החכמים, המלווים, המכילים וכדו'.

"משך חכמה" מבאר בעניין זה שבלוחות שניות כתוב "כבד את אביך ואת אימך כאשר ציווך". הכוונה היא שיש לכבד את ההורים כמו שאנחנו מצווים לכבד אותם במדבר היכן שצווינו לעשות זאת. שבמדבר לא היה טורחים האבות והאימהות על הבנים שהמן היה לחמם ושליו בשרם. שמלתם לא בלתה והענן היה מגהץ להם. הילדים לא קיבלו מההורים כלום, אלא רק את היותם גורם הבאתם לעולם ותו לא, לכן זו הסיבה לכבדם. 

המשמעות של ההורים בחיי ילדיהם היא יותר מסך כל פעולותיהם, אלא היא מכוח זה שה' בחר דווקא בהם כשותפים שלו. את כל חייהם בהווה מקבלים הילדים מבורא עולם דרך ההורים, כפי שכתב האריז"ל בפרשת יתרו ש"כל השפע האלוקי (החיים וכל אשר בהם) עובר לאדם דרך אביו ואימו".

שלושה שותפים לאדם, הקב"ה, אביו ואימו.

בחרה ההשגחה העליונה את ההורים האלה לשותפים. סמך אותם הקב"ה לתפקיד וכמובן סמך עליהם כמו שהם, על מעלותיהם ומגרעותיהם.

בעבודתי ב"לב שומע", מענה חם ודיסקרטי לבנות סמינרים, פגשתי בנות שכמעט השתכנעתי שהדבר הטוב ביותר עבורן הוא לנתק קשר עם ההורים. הן סיפרו לי כל אחת על ההתמודדויות שלה, על יחס מבייש, מתעלל, מתנכר, התנהלות לא נורמלית.

אני, בהבנת העניין שהקב"ה סמך את אותם הורים, לא התבלבלתי. הבהרתי לאותן בנות שאין מה לעשות,  גם מהן הקב"ה דורש את הדברה החמישית. גם את כבוד הוריהן השווה הקב"ה לכבודו הוא, כפי שכתב הרמב"ם ש"כדרך שמכבדים את הקב"ה, כך צריך לכבד את ההורים". 

הסברתי להם שנפסק להלכה בספר "חיי אדם" לר' אברהם דנציג בשם הראשונים ש"עיקר כיבודם הוא בלב, ואפילו כאשר בעיני כולם אינם ראויים לכבוד כלל, יהיו בעיניו גדולים ונכבדי ארץ, שזה הוא עיקר כבודם – בלב. ואם אינו מכבדם בליבו, אינו אלא מבזם!"

זה מחייב עמדה נפשית שונה. עמדה נפשית שבה היחס הפנימי של הילדים כלפי הוריהם הוא ממטה למעלה. הם צריכים להיות ממוקמים במקום הנכון, כפי שטבע הקב"ה את ההיררכיה שבה האב והאם למעלה, והילדים למטה.

כאשר ילד שופט את הוריו, הרי הוא נמצא למעלה – הוא השופט. הוא היודע, הוא המבין, הם אלה שטועים. זו תקלה בסדר העולם – אין כבוד!

היכולת, כפי שהסברתי לאותן בנות, היא לעזוב את מקום השיפוט ולהתמקם למטה, לפי הוראות היצרן. כך הוא סדר עולם מתוקן, כך זוכים לכבד הורים.

עומדת לנגד עיניי בת שהסבירה לי כי אמה "מאובחנת" כמשוגעת. זו לא עוד התמודדות רגילה, אלא המצב קשה ולטענתה בלתי אפשרי לכבד אותה.

מה לעשות, השבתי לה, כך התורה ציוותה. נתתי לה המון כוח ויצאנו לדרך. לדרך של כבוד, של התמקמות במקום הנכון למטה, כדי להיות בת של אמא בלי לשפוט אותה. ההבנה צריכה להיות שכלל לא רלוונטי מי האמא שלה ואיך היא מתנהגת. הדבר היחיד שרלוונטי הוא שזו "אמא" שלה. 

הדרך לא הייתה קלה, אלא מלאה בהתמרמרות וקושי. אבל, התוצאה הייתה שווה את הדרך! הבת קיבלה אמא.

היא כתבה לי בהזמנה לחתונתה: "קיבלתי אמא חדשה במתנה". לאחר כשנה וחצי, התקשרה ובישרה לי שהיא אחרי לידה ונחה אצל אמא שלה.

מה קרה כאן?

הבת עשתה שינוי בדינמיקה. חוללה תפנית בריקוד בכך שהתמקמה נכון. כאשר הבת התמקמה למטה, האמא חזרה למקומה הטבעי כאם, וכך הושב סדר העולם על כנו. שרשרת הדורות נשזרה חוליה בחוליה. כאשר סדר העולם מתנהל לפי הוראות היצרן, האם היא אם (גם אם היא משוגעת) והילדים הם ילדים.

המרוויחה העיקרית בסיפור היא הבת. היא הרוויחה כפליים מכיוון שקיבלה אמא וזכתה לקיים את הדברה החמישית. גם היא יודעת את מקומה האמיתי בעולם.

אותה אמא שהרגישה שהיא לא משמעותית עבור בתה המתבגרת, הבינה שיש משהו מהותי הרבה יותר מקשר, שיחות ותקשורת. הדבר המהותי הזה והוא המציאות שלה כאמא מעצם היותה אמא. ההבנה הזו נתנה לה משמעות וכוח כדי "להיכנס לנעליים" שלה כאמא, דבר שהזמין את הבת שלה להתקרב ולהתחבר אליה.

כתוב בזוהר הקדוש בפרשת ויקרא, ש"עשרה מאמרות בהן נברא העולם הן כנגד עשרת הדברות". הדיבר  "כבד את אביך ואת אמך" הוא כנגד "יהיו מאורות ברקיע השמיים", כי ההורים הם כמאורות בחיי ילדיהם, הם המאירים את הדרך עבורם. בדיוק כמו שהם.

בכוחנו, ההורים והמחנכים, להשיב סדר עולם על כנו. ככל שהעולם מסודר בהיררכיה שאותה קבע היוצר, כך ייטב לכולם.

אל נתבלבל ואל נאבד לילדים את הוריהם. להיפך, עלינו למצוא כל דרך ללמד את עצמנו להיות בטוחים בהורות שלנו ולהרוויח לילדינו את הנוכחות ההורית שלנו. אל לנו להיבהל מתופעות שונות כמו גיל ההתבגרות, או מה שנראה כניכור והתרחקות. נדע תמיד שאנחנו ההורים מכוח בחירתו של בורא עולם, מכוח מקומנו, לא מכוח מי שאנחנו ולא בהגבלה לגיל ולמצב. הורים הם תמיד הורים, והם העוגן הטבעי והמשמעותי ביותר לילדיהם.

במלחמת העולם השנייה, התנהלה באחד האוקיינוסים בשעת ליל מוקדמת משחתת אמריקאית בפיקודו של אדמירל אמריקאי בכיר עטור אותות וניצחונות. בעוד המשחתת משייטת, נמצא האדמירל על גשר הפיקוד. לפתע, הודיע לו הנווט שבמרחק לא רב מהם הוא מבחין באור סימון שממוקם בדיוק מולם. הסימון נראה קבוע ושאינו מתרחק מהם. עובדה זו הצביעה על כך שכלי השיט מתקרב לעברם  במסלול התנגשות.

מיד נתן האדמירל פקודה לקשר: תודיע לספינה שבאה ממול שתתקן 20 מעלות לדרום.

האורות ממול לא השתנו וכמובן המשיכו להתריע ולסמן לאוניה הגדולה לתקן את דרכה. חמתו של האדמירל רק גברה. כבודו וכבוד צבאו חייבו אותו להמשיך בדרכו, גם אם הם יתנגשו באונייה שבאה ממול.

האדמירל רתח מזעם ונתן פקודה: "אני אדמירל! תקנו מיד 20 מעלות לדרום בפקודה!" השדר החוזר הוציא אותו מכליו: "אני איש פשוט אבל אני מציע שתתקנו אתם!" 

בשלב זה, העביר האדמירל את השדר הבא: "אנו ספינת מלחמה, תקנו 20 מעלות לדרום!" 

לאחר דקה התקבל המסר החוזר: "אני המגדלור!"

שלא נתבלבל! אנו המגדלור!

השארת פרטים