יתד נאמן קורונה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

הורים וילדים רבים נמצאים בבלבול גדול. התחושה היא שאין לנו על מה להישען. אשרי מי שרגיל לשים את מבטחו בה', כיוון שכל המשענות האחרות מתבררות כעת כמשענת קנה רצוץ. לא נותר דבר מלבד אבינו שבשמים שבא לשפוט את הארץ. מי שהורגל לחיות עם השקפת עולם כזו זוכה לראות עד כמה נשגב ה' בימים אלה. אפשר ואף קל יותר בתקופה זו "לקנות" את נקודת המבט הזו. הלוואי ונזכה.

בתוך כל זה, סדרי עולם השתנו וגם בבית הכל השתנה. הילדים בבית, ההורים בבית, אין פרץ ואין יוצא כדי שלא תהיה צווחה ברחובותינו. הילדים לא רגילים לזה, וגם אנו ההורים חווים קשיים גדולים. זה טבעי, זה מובן, וההבנה הזו שכל העולם מתמודד עם אותן הבעיות כרגע נותנת לנו בטחון שלכל הפחות לא אנחנו הבעיה, אלא המציאות אכן מאתגרת.

בסדרת מפגשים שקיימתי עבור קבוצה מיוחדת של בני תורה אלמנים, ציטט אחד המיוחדים שבבני החבורה את הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל שאמר כי "אין זה נכון  שצרת רבים נחמת שוטים ולהיפך כשאליהו הנביא בא לעודד את רחל אשת עקיבא הוא התגלה בדמות אדם מבוגר שאפילו קש אין לו בשביל תינוק שנולד, והמבט הזה שיש צרה גדולה יותר  זה ניחם את רחל ונתן לה כח להמשיך הלאה, ועוד יסוד רואים שאפילו במצב כל כך דל וקשה שבו רחל הייתה היכולת לתת משהו לאחרים , גם אם זה מעט תבן. הרים את רוחה".

באופן מעשי, יש כמה נקודות שכדאי להאיר בסוגיה זו של תפקידנו כהורים בשעה כזו:

  1. זה טבעי שבמצב כזה נרגיש לפעמים חולשה, דאגה וחוסר אונים. לא נכון יהיה לשקר לעצמנו או להתכחש לעובדה שיש כאן אתגר מורכב שאנחנו לא יודעים איך ומתי הוא ייגמר. אין לנו יכולת לשנות את המציאות, אלא רק לשפר את העמדה שלנו מולה בדברים מעשיים. למשל, להשתדל לא להיחשף לנגיף, לשמוע למה שהמומחים אומרים כהוראת גדולי ישראל, להסתכל על נחש הנחושת ולשעבד את ליבנו בתפילה לבורא עולם.
  2. מבחינה רגשית, יש לנו הרבה מה לעשות. לא הקורונה מקשה על הרגש שלנו, אלא הדרך שבה אנחנו חווים את הקורונה. יש לנו אפשרות לקבל את מה שאין ולהתמקד במה שיש. את מה שאין לא נוכל לשנות, ודווקא ההתמקדות במה שיש ברוך ה' תיתן לנו כוחות ועוצמה להתמודד ולחיות עם מה שאין. זו עצה שבכוחה לרענן שבורי לב רבים.
  3. ילד לא בהכרח יעבור טראומה בגלל הקורונה. אנחנו יכולים להעביר מסר עוצמתי ומעצים בבית, שיוביל את הילדים לחוות את כל התקופה הזו על כל קשייה בצורה טובה. יש בידינו ההורים יכולות אדירות לשפר את מצבנו הנפשי. המקום העמוק שבו בורא עולם ייסד את הקשר בין ילד להוריו מזמין את הילדים לתת אמות מידה לחיים דרך העיניים שלנו. אצל ילדים קטנים זה מאוד בולט, שכאשר הם נופלים והם רואים שכולם צוחקים איתם על צורת הנפילה, הם גם צוחקים. ואם הם רואים בהלה, הם באמת נבהלים. ואם הם מרגישים ביטחון שלא קרה כלום, הם באמת ממשיכים הלאה.
    הקשב העמוק ביותר של ילדינו כדי להבין את החיים עובר דרך העיניים שלנו, ההורים. אם נשכיל לתת לקורונה צורה של אתגר ולא של אובדן וחוסר אונים, גם הילדים שלנו יתרגמו את זה באותה הצורה. יש לנו, ההורים, תפקיד גדול ובר ביצוע. אם כן, אין מדובר במשבר הקורונה, אלא באתגר הקורונה.
  4. אנחנו נבהלים מזה שמשעמם לילד, שהשנה נקנה קצת פחות שוקולדים או שלא נצליח להשיג לבנות את מלאי הגרביים שאליו הן היו רגילות. תמיד חשבנו שזה גורם לתחושה של חוסר אצל הילדים, או שזה יפגע בהם. אנחנו בעולם שבו המבוגרים עסוקים בלהיטיב את עולמם של הילדים, שחלילה לא ייתקלו בקושי. קושי הוא מילה גסה. אנחנו לא מזמינים את הקושי. ההשגחה העליונה מזמינה אותנו לחוות קשיים. כרגע, מציאות החיים לא מאפשרת רכישות גדולות או קניות בסדר גודל שאליו היינו רגילים לפני הקורונה. הבה ונשכיל לחבק את הקשיים ולאפשר לילדים להבין את החיים בעולם שלנו. הגענו לנקודת קצה, שמה שלא נעשה, קל לא יהיה לנו. זו לא בחירה שלנו מה עתיד לקרות, אבל זו בחירה שלנו לקחת את הניסיון הלא קל הזה ולהתייחס אליו כאתגר חינוכי ממדרגה ראשונה. קושי אינו משבר. קושי לא אומר שנגמרו החיים. קושי אינו בהכרח משהו שסופח משקעים. כך בורא עולם רוצה אותנו, בלי מניין, בלי סדר גדול, בלי בגדים חדשים, בלי תכשיטים, בלי תספורת ובלי המנהגים שאנו מקיימים בכל שנה. הוא רוצה שנערוך את ליל הסדר לבד. כך בורא עולם רוצה אותנו. כך בורא עולם רוצה שנשמח במצווה. שנשמח איתו, שנחיה חיים שיש בהם. כך בורא עולם רוצה אותנו יחידה ליחדך! זה לא מסר שנאמר בשולחן שבת כמילים של חינוך לאמונה, אלא זה ממש לחיות אמונה! הזדמנות של פעם ב… יחידה ליחדך!
  5. אם קראנו לזה הזדמנות, בואו נראה אילו עוד הזדמנויות יש לנו. כל חיינו כחרדים, כעובדי ה', היו מושתתים על הרבה מאוד דברים מובנים. כמעט הכל התרסק לנו בפנים. תפילות במניין, כיבוד הורים, סדרים. יש כאן הזדמנות לחנך לא רק דרך דיבורים, אלא מתוך מציאות חיים מאתגרת. אנחנו בהזדמנות. תמיד אנחנו מחנכים בדיבורים לעשות את רצון ה', והיום, מתוך מציאות ואתגרי החיים, נראה איך אנחנו מתייחסים לחוסר ואיך אנחנו שמחים למרות שהבנים הנשואים רחוקים וחוגגים לבד את ליל הסדר. ומה העמדה הנפשית שלנו מול זה שהקב"ה רוצה שנתפלל בבית? איך מתמודדים עם דאגה וקשיי פרנסה? איך אפשר להיות שמחים במצב הזה? אנחנו בהזדמנות ענקית ליצוק את כל הערכים שלנו לתוך מציאות הבית, ואין לנו הזדמנות גדולה מזמן משבר שבו הכל נפתח. הלב רגיש, והילדים רואים בנו משענת. אשרי משכיל אל דל, אשרי מי שמשכיל להבין את החשיבות של ימים דלים.
    תמיד דיברנו על זה, ועכשיו אנחנו מחנכים לזה! זו ההזדמנות להבין שלחנך זה לא רק הדברים שאנחנו אומרים! לחנך זה העמדה הנפשית האמיתית שלנו, ולעת כזאת הגענו!
  6. אני מכיר משפחה שנגזר על שני ההורים להיכנס לבידוד, ויש להם ילד בן שלוש שמאובחן כחסר גבולות ודי משתדל להוכיח את זה… למרות זאת, הוא לא העלה על דעתו להיכנס אפילו פעם אחת לחדר הבידוד.

סיפר לי אבא שיש לו ילדה בת 10 שלא יכולה להירדם בלי שאמא תשב לידה, וראה איזה פלא, אמא כבר שלושה שבועות בגלים של בידודים והילדה נרדמת יפה.

הורים שמתייעצים איתי על בת 16 שלא עוזרת בבית ועכשיו כשאחיותיה נכנסו לבידוד, היא לוקחת אחריות על כל הבית ועושה שמחה לכולם.

בואו נבחן את הסיפורים האלה: איך הם יכולים להתקיים? מה ההבדל בין תמיד להיום? ובכן, ההבדל הוא בציפייה של ההורים. הורים שמצפים לערכים גבוהים של עשייה, שיתוף פעולה, עזרה ושכל אחד יחשוב על השני, מזמינים גם את הילדים לשם. ולהיפך, הורים שמצפים למריבות, קיטורים, התמסכנות ורגרסיה בהתנהגות – הילדים מממשים את הציפייה שלהם.

מה זה לצפות? הורים אומרים לי שכשהילדים נולדו, הם חלמו על בית מושלם שבו הילדים גדלים כמו החפץ חיים, שמעניין אותם רק תורה, לעזור, להתחשב, לשתף וכו'.  צריך להבין שציפייה אינה חלום. ציפייה היא מלשון צופה – רואה. העדר ציפיות משמעותו שאין אחרי מי ללכת.

תמיד אפשר לצפות?

כן! פשוט לצפות יותר מהילדים, מהמתבגרים, מהמשועממים, מהקטנים שחייבים מסגרת, מהבחורים ומשעות השינה שלהם, מזמני השינה של בנות הנוער. במקום להיות עסוקים בלאבד את עצמנו עם מה שלא קורה, נדבק בציפייה שלנו לשיתוף פעולה, ושיילכו אחרינו.

אנחנו רגילים לחשוב באופן מוטעה שחינוך הוא מערכת תגובות למעשים לא טובים, ואז מה שקורה הוא שאנחנו מוצאים את עצמנו מעירים כל הזמן על תפילות ועל זמנן, על תורה ואיכותה, על העזרה בבית ועל שותפות בנטל. בעצם, חינוך זה הרבה יותר מכל אלה. הרי לא יכול להיות שחינוך הוא תגובה. חינוך משמעותו להוביל, למען אשר יצווה את בניו אחריו. להיגרר לתגובות זה לשים את ההורים אחרי ילדיהם. ברור שחינוך זה משהו שהוא הרבה לפני התגובות.

ככל שנבין זאת, נייקר את מקומנו כהורים ונבין כמה המשמעות שלנו חשובה לילדים מעצם היותנו כאן, כך נוכל לצפות מהם לציפיות גבוהות ואפשריות. כך הם יגלו את היכולות שלהם בעצמם. 

"על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים …" – לפעמים אני חושב שה"על חטא" הוא שזלזלנו בעצמנו ובהורות שלנו. אנחנו לא מספיק מעריכים עד כמה אנחנו משמעותיים.

  1. ביום יום, אנחנו פעמים רבות מחפשים תשובות של מה נכון ומה כדאי על פי מה שנכון בביתם של אחרים. שאל אותי פעם אב אם זה נכון שילדים יילכו עם כובע וחליפה ברחוב. שאלתי אותו מה הוא חושב, והוא ענה לי שהוא לא יודע. שאלתי אותו מה הוא רוצה, והוא ענה שהוא היה רוצה שיילכו עם כו"ח אבל העוילעם אומר שלא. מבלי להיכנס לשאלה מה נכון. נקודת המוצא של האב היא שהוא לא יודע מה נכון, אבל הוא הרי כן יודע ויש לו שאיפות, אלא שהוא לא יודע אם זה נכון לילדים שלו.
    אם הוא לא יודע, אז מי יידע? הרי שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. בורא עולם בחר לתת את אלה הילדים לאלה ההורים כדי שיילכו בדרכם. כאשר מגיעים אליי הורים לייעוץ, הדבר שהכי חשוב לי הוא שהם יבינו שהם אלה שיודעים הכי טוב מה נכון לילדים שלהם. הם יודעים יותר טוב ממני. הדבר הכי חשוב בבית הוא שההורים יהיו בטוחים במקום שלהם מתוך ידיעה ברורה שהם נבחרו לתפקיד על ידי בורא עולם, והוא סמך אותם וסומך עליהם.
    כשהורים חיים בתובנה הזו, היא ממלאת את ליבם בהרגשה של תפקיד ורוממות, שמזמינה את הילדים ללכת אחרי הורים כדי לשמור את דרך ה'.
  2. אמר לי פעם מישהו שהוא לא יודע איך הוא יסב לשולחן ליל הסדר בלי שאביו יושב בראשו. האמת היא שאחת הזויות שאתגר הקורונה מזמין לנו היא להבין מחדש את מצוות כיבוד אב ואם. בו"ע לא מאפשר לנו להיות פיזית עם ההורים, וכאן המקום להבין שמצוות כיבוד אב ואם עיקרה בלב. יעוין בחיי אדם כלל ס"ד בשם החרדים.
  3. מצוות כבואו"א במעשה, בדיבור ובמחשבה. איך במחשבה? שיהיו בעיניו גדולים ונכבדי ארץ וזהו עיקר כבודם, ואם אינו מכבדם בליבו אינו אלא מבזם. אפילו שבעיני כולם אינם ראויים לכבוד, אם אינו מכבדם כגדולים ונכבדי ארץ, אינו אלא מבזם.

מתחדש לנו שעיקר מצוות כיבוד אב ואם נשאר גם בבידוד, והדרך היא על ידי כך שנכבד אותם בלב כגדולי ונכבדי הארץ. זה קורה רק אם אנחנו מעמידים את עצמנו "מתחת" להורים, לא כי הם חכמים, נבונים ויודעים את כל התורה, אלא כי הם אב ואם, נקודה. בלי תנאים של מה וכמה הם הביאו לי, אלא הם הביאו אותי.

זו חשיבה שאנחנו לא רגילים אליה. אנחנו מודדים את היחס שלנו להורים לפי גודל הנתינה שלהם, וזה כלל לא נכון.

ה"משך חכמה" מסביר את התוספת "כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך…" – מצוות כיבוד הורים לא תלויה במה שנתנו ובמה שהם נותנים עכשיו. במקום זאת, הכיבוד הוא "כאשר ציווך" – במדבר לא היה טורח האבות על הבנים כי המן היה לחמם ושליו בשרם והענן היה מגהצם. כן תכבד את הוריך.

לכבד את ההורים מכיוון שהם הורים. הם ממש גדולים ונכבדי ארץ. זהו בית מדרש לחיים האמיתיים, כי מי שלא יודע לחיות תחת הציווי "כבד את אביך ואת אמך" לא יכול להתכופף גם לה', ומי שמתכופף תחת ההורים בתנאי שהם יהיו מושלמים קשה לו היכולת להתכופף כך מול בורא עולם.

מאידך, ההבנה שהורים הם למעלה רק כי הם הורים היא מסר משמעותי שבו אנחנו בעצם גם מתמקדים כאשר אנחנו בוחנים את הקשר עם הילדים שלנו. כך בורא עולם חנן אותנו לזכות בתפקיד הזה גם מול ילדינו, שנדע איך להוביל אותם ולהעצים אותם. דווקא ההתמקמות בשרשרת הדורות מזמינה את הילדים שלנו להצטרף כחוליה בה שמעמידה את המשך הדורות. התקופה הזו, שבה אנו חוזים בהעדר היכולת לכבד את ההורים באופן מעשי דווקא פותחת בפנינו את הצורך להבין את המצווה לעומקה ולהאדיר אותה.

השארת פרטים