מה התפקיד שלנו כהורים? האם הוא השתנה בימי קורונה?

התמודות עם ילדים בקורונה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

הרב אהרן איראם, משגיח ישיבת "רינה של תורה" בכרמיאל ומרבני מרכז הייעוץ "צפונות" להכוונת הורים וייעוץ זוגי

לפני כמה שנים זכיתי להיות ממייסדי "לב שומע" חסידי. אל כנס היסוד הגיע האדמו"ר מסטטוטשין הגה"ח רבי מאטיל זילבער שליט"א כדי להשפיע בהכוונה והדרכה. בדרשתו המרוממת בפני מאות ראשי ישיבות, משגיחים ומחנכים, העיר הרב נקודה חשובה: אדם מקבל על עצמו להיות משפיע לרבים, ופעמים רבות מתחבאת בלב ההרגשה שמה שהביא אותו לתפקיד זה עול הפרנסה ושאר סיבות.

האם זו הסתכלות יהודית? האם כך יהודי מתייחס לתפקיד המרומם של ראש ישיבה או מלמד? צריך לדעת שלאמיתו של דבר, זהו מינוי קדוש מהשמים, כאילו שהקב"ה אומר לך להיות רועה לעם ישראל. נתנו לך נשמות צאן קדושים שתהיה הרועה שלהם, אלא שהדרך להביא אותך לתפקיד הוא על ידי כך שבורא עולם צובט לך בכיס.

המבט היהודי הוא ש"נבחרנו" לתפקיד ואנחנו בתפקיד שנשלחנו אליו והוסמכנו על ידי ההשגחה העליונה. הרגש הוא נפלא ומרומם.

כמדומני שעל אחת כמה וכמה הדברים האלה אמורים על הורות. זה לא משהו שקרה לנו. זה לא שיש לנו בבית ילדים ואנחנו כאן בסך הכול המבוגר האחראי (וכפי שמאריך החיי אדם כלל ס"ז במצוות כיבוד אב ואם). האמת היהודית היא שבורא עולם סמך אותנו וסומך עלינו לתפקיד, והוא זה שבחר דווקא בנו לשותפים ביצירת הילדים ובאחריות עליהם. יש לכל הורה, בכל מצב שבו הוא נמצא, הוכחות כמספר הילדים על כך שהוא ראוי לתפקיד להיות רועה, מורה והורה לילדיו אותם חנן לו הבורא.

ההבנה הפשוטה היא שבורא עולם נתן בהורים כוח וסמך עליהם. זה טבע הבריאה, אלא שלא תמיד ההורים בטוחים בעצמם ולפעמים הם מעורערים. במקרה כזה, ייתכן שגם כל העולם מראים עליהם באצבע שהם הורים לא ראויים, ומשכך מהיכן יהיו להם את המחשבה והיכולת להיכנס לתפקיד הטבעי שלהם? 

ברור שבמצב כזה, כשאין הורות בטוחה ונוכחת, הילדים מרגישים שאין מעליהם סמכות, והמצב בבית בוקה, מבוקה ומבולקה.

אנחנו רגילים לחשוב שאבא סמכותי זה משהו כזה עם עוצמה, שמילה שלו זה מילה, ואמא סמכותית היא אמא מושלמת וכולם עושים כרצונה. טרם יקראו הורים אלה לילדיהם ואלה כבר עונים להם. טרם ידברו והם ישמעו. אם נדמה לנו שאלה הם הורים סמכותיים, אז כל פעם שהילדים שלנו לא יישמעו לנו, אות הוא לנו שאנחנו לא הורים סמכותיים, או אפילו לא ראויים להיות הורים בכלל.

האמת היא שסמכות זה לא משהו שקשור לעוצמה וכוח.

"ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו כאשר דיבר" וגו' (במדבר כ"ז כ"ג) – כאשר משה רבנו סמך את יהושע, הוא נתן לו סמכות, הוא מינה אותו לתפקיד. בסמכותו להנהיג את כלל ישראל כי זה בתחום תפקידו. סמכות פירושה "תפקיד".

ממי קיבלנו את תפקיד ההורות? מי מינה אותנו? מי סמך עלינו וסמך אותנו? את התפקיד להיות הורים קיבלנו עם לידת ילדינו. בורא עולם סמך עלינו ומינה אותנו לתפקיד. אנחנו הורים בסמכות, והעיסוק בתפקיד משמעותו שאנחנו הורים סמכותיים.

בורא עולם שיודע כל תעלומות ויודע את כל חוזקותינו וחולשותינו, הוא סמך עלינו, הסמיך אותנו, הפקיד בידינו את הילדים ונתן לנו את התפקיד – הסמכות להיות הורים. משכך, כל זמן שהילדים אצלנו או שחלילה לא נלקחנו מהם, אנחנו בתפקיד ואנחנו בסמכות. מכאן שעבור הילדים שלנו, אנחנו הכי הורים שיש, הכי בסמכות שיש ועם ההוכחה הכי מוכחת שיש בנו לעשות את תפקידנו להורות ולחנך את הילדים.

המכיר את מקומו! עלינו להכיר בכך שאנחנו מוננו לתפקיד להורות את הדרך. ההבנה של ההורים את מקומם והכניסה לתפקיד שאליו הם נסמכו מתוך ביטחון בתפקיד היא מה שעושה אותם סמכותיים. הווה אומר, הסמכות ההורית כלל לא התערערה בדורנו, כי כל זמן שאנחנו הורים לילדים – אנחנו בסמכות. מה שהתערער הוא הביטחון שלנו בסמכות הזו. משכך, לא צריך "ללמד" הורים להיות הורים או סמכותיים, כי הורה שקיבל מההשגחה העליונה תפקיד – סמכות, קיבל גם את הכלים והאינטואיציה המדויקת לגדל, לחנך ולהורות בצורה המיטבית.

כאשר תלמיד היה ניגש אל מו"ר הרב וולבא זצ"ל ומספר לו שנולד לו ילד, הוא היה אומר: "נולד לך ילד? בורא עולם נתן לך ילד!" כלומר, קיבלת תפקיד מבורא עולם.

זה לא אומר שאין שאלות מה לעשות מתי ואיך, אלא שיש כאלה שמגיעות ממקום של "את פתח לו", ויש שאלות של האב "החכם". ההבדל ביניהן הוא שיש הורה ששואל מתוך שהוא מרגיש חסר אונים ולא ראוי, והשאלות שלו הן לגמרי ממקום נחות "ומחוץ להנהגת הבית", ויש מי שיושב עמוק בתוך התפקיד, נוכח ובטוח, אלא שיש דברים שאינו יודע כיצד עליו לעשותם. 

זו עמדה נפשית בטוחה ומובילה, שמזמינה את ילדינו ללכת אחרינו, גם אם ישנם הנהגות, דברים ושאלות שאין לנו תשובות עליהם.

בשאלת הסמכות ההורית שמטרידה הורים רבים, יש גישות וכלים רבים. אבל, לא יעזור כלום אם רק נעמיד פנים שאנו סמכותיים כאשר בלב אנחנו מעורערים. כאשר ילד עושה כרצוננו מתוך פחד או שהוא מבין ש"כדאי" לו לשמוע בקולנו, הוא ממש לא נמצא במקומו כבן, ובעצם איך ימצא את מקומו כבן כאשר אנחנו לא נמצאים במקומנו כהורים?

הפתרון לא נמצא בהתנהגות כזו או אחרת של ההורים, כי לא שם הבעיה. הפתרון נמצא בעמדה הנפשית שלנו לתפקיד, כי הבעיה נמצאת בערעור שיש לנו בלב שאולי אנחנו לא ראויים, אולי אנחנו לא מתאימים, אולי בגלל שאנחנו לא מושלמים כמו שכתוב בעיתון, אולי כי בגינה ראינו את האמא המושלמת, או שאנחנו מעורערים כי אין לנו תשובה לכל שאלה או הנהגה ברורה בכל מצב. אנחנו לפעמים מעורערים כי בילדותנו לא ראינו דוגמה טובה. הערעורים האלה גורמים לנו לחוסר ביטחון בתפקיד, והפתרון נמצא בעמדה הנפשית שלנו לתפקיד שקיבלנו ואליו נסמכנו כמו שאנחנו.

המחשבה צריכה להיות כזו: אני האבא הכי אבא בעולם לילדים שלי, ואני האמא הכי אמא לילדים שלי. ויש לי תעודה ממי? מההשגחה העליונה!

בחוג שהעברתי בבני ברק סיפר לי אחד המשתתפים, בשם בנו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ששאל פעם את אביו איך הוא יכול לחנך את ילדיו ומניין יש לו את הידע החינוכי הנדרש. השיב לו אביו שליט"א בפשטות: הם נולדו לך או לי? הם נולדו לך, אז אתה יודע!"

אחד הדברים שהכי מערערים אותנו הוא שכשהילדים לא שומעים בקולנו, אנחנו מבינים שאנחנו לא סמכותיים מספיק. אנחנו מקבלים לפעמים הרבה הוכחות מהסוג הזה, כלומר, שיש לנו איזושהי הבנה שהסמכות שלנו תלויה בתוצאה ובתנאי: אם הילדים ישמעו בקולנו, סימן שאנחנו הורים סמכותיים. אם לא, זה אומר שאנחנו לא סמכותיים או בכלל לא ראויים להיות הורים.

נתאר לעצמנו שאנחנו הופכים את המשוואה, ובהרגשה שלנו אין תנאי להיותנו הורים. אנו תמיד בטוחים במקום שקיבלנו מבורא עולם, ואנחנו לא מודדים את עצמנו מול התוצאה. בין אם הילדים ישמעו בקולנו ובין אם לא, אנו מרגישים ויודעים את מקומנו – אנו כאן ההורים, רק אנחנו, ובכל מקרה נישאר ההורים המובילים ונהיה הכי הורים בעולם לבית הזה. אנחנו מבינים שלא הילדים מינו אותנו לתפקיד, אלא בורא עולם, ולכן הם לא יכולים לערער אותנו. אנחנו לא מתבלבלים וממשיכים להרגיש הורים ראויים בכל מצב. אנו ממשיכים להוביל את העגלה בבטחה ומזמינים את הילדים לעלות על העגלה הנוסעת, כאשר אנחנו לא יורדים מהובלת העגלה.

מה המסר שהילדים קולטים? לפני זה הכוח הרי היה בידיים שלהם, ועכשיו הם מבינים ומרגישים שיש כאן אבא ואמא שלא תלויים בהם ושלא הם אלה שקובעים ומובילים. גם אם הם לא ביצעו את מה שאמרנו, אנחנו לא מתפטרים, אלא ניצבים בבטחה על תפקידנו. לזה קוראים סמכות!

הרי יש סדר בטבע הבריאה, והסדר הנכון הוא בורא עולם מעל, אבא למעלה בבית, אמא עיקר הבית והילדים למטה אחריהם. כאשר אנחנו מובלים על ידי הילדים, אנו למעשה לא נמצאים במקום הטבעי שלנו למעלה. מי תופס את המקום? כמובן שהילדים והם למעלה, בעלי הכוח בבית. זה המקור להרגשת חוסר האונים שיש היום לכל כך הרבה הורים. חוסר הכוח שהלך כמובן לילדים.

מצויים היום סדקים רבים שאליהם נכנסנו, לכן איבדנו את הביטחון להוביל את הבית אחרינו. העניין הוא שיש מי שיתפוס את הכיסא. לא אמנה את הסדקים כי הם כמעט כמספר ההורים החיים בשנת תש"פ. מה שכן, ארחיב קצת על הסדק הגדול שנפער בחודשים האחרונים. 

הקורונה הכתיבה לנו שינויים בסדרי עולם. לא היינו מוכנים אליהם ולמציאות הלא שגרתית שהיא הביאה עימה. שאלות רבות מתעוררות אצלנו ומערערות אותנו. דברים שהיו ברורים בהנהגת הבית התערערו בימים אלה. עקרונות וערכים שלא הייתה לנו דעה ברורה מה לעשות לגביהם. מה ועד כמה אנו צריכים לעמוד על דברים, עקרונות וסדרים. לא היה לנו ברור מה תפקידנו. תהיות אלה עוד יותר ערערו את היכולת שלנו להרגיש מובילים.

האמת היא שדווקא בתקופה זו יותר מתמיד, הילדים חייבים אותנו בטוחים וניצבים על עמדותינו. אין דבר יותר בריא ותומך לילד מאשר הורות בטוחה מעליו, אשר בצלה יחיה ועליה יישען. 

הורות בטוחה אינה העמדת פנים קשוחות, אלא העמדה הנפשית הבטוחה בתפקיד ובכך שאנחנו כאן ההורים. אנחנו הבית וסביבנו מתגבש הבית. לא הקורונה, לא החולשות של הילדים, לא החברים, לא הבידוד, לא מוסדות החינוך והפעילות החלקית בהם ולא שעות הפנאי. רק אנחנו ההורים הקרקע היציבה ועמוד האש ההולך לפני המחנה ועליו הבית מושתת, כאשר אחרינו הילדים הולכים. ההורים הם הדבר המשמעותי והמכונן ביותר עבור בני הבית.

כשהנוכחות שלנו בטוחה מבפנים, מכך ומכוח ההבנה שבורא עולם בחר בנו, סמך עלינו וסמך דווקא אותנו להוביל את הילדים, היא מביאה אותנו לקחת אחריות, ומזמינה את הילדים ללכת אחרינו ואחרי הגבולות, הדרישות והליכות הבית כפי שאנחנו מבינים לנכון. הטבע של הילדים בכל הגילאים הוא להיכנס תחת כנפי ההורים ולהתאים את הרצונות שלהם לרצונות שלנו, מתוך אהבה פשוטה וכנה.

בתחילת הקיץ, הגיעו אליי זוג הורים לייעוץ. הם שטחו בפניי את כישלונם וסיפרו על בית ברוך ילדים ב"ה שהתנהל על מי מנוחות עד אדר האחרון, שמאז התחלפו הימים עם הלילות ונכנסו כל מיני דברים הביתה שעד הקורונה הם לא העלו בדעתם להכניס. נושאי השיחה בבית ועוד דברים השתנו לבלי היכר.

שאלתי אותם איך הם מסבירים את זה. הם ענו לי שבגלל הקורונה הם הרשו כל מיני דברים והרגישו שזה לא נכון ללחוץ כדי שהילדים לא יהיו מתוסכלים ומשועממים ושלא יגיעו לחרדות וכו'.

לשאלתי מה הם ניסו לעשות, סיפרו לי ההורים על מריבות רבות שהיו להם עם הילדים. אבל בעצם, הם מבינים אותם כי קשה להם, כי הם התרגלו, כי כולם, כי קורונה ועוד. מה אפשר באמת כבר לצפות מהילדים עכשיו וכו'.

שיקפתי להם מתוך שיחתם את הסדקים שנוצרו להם בלב, ואיך שהילדים נכנסו לשם. בעצם, אין להם כרגע ציפייה מהילדים כי הם הרי ממש מבינים את ההתנהגות שלהם ואת תפיסתם הפנימית ש"מה באמת אפשר כבר לצפות מהילדים עכשיו?"

אם כן, כל מה שנותר לילדים זה למלא אחרי הציפיות הנמוכות של ההורים. היה להם ממש קשה לקבל את המשפט שאלה הן הציפיות, כי הרי יש לנו ציפיות ממש גבוהות מהם. אני רק ציטטתי אותם באומרם "מה באמת אפשר כבר לצפות מהילדים עכשיו?" 

סיפרתי להם עובדות מתוך ייעוצים עם הורים שהגיעו אליי בימים אלו, על ילדים קופצניים שלא יכולים לשבת על כיסא יותר משניה, ובכל רגע אפשרי הם טסים מחוץ לבית לשחק. על ילדים שלא מסוגלים להירדם בלי שאמא תשב לצידם, על ילדים שלא הכירו במושג שיש חדרים שלא נכנסים אליהם ועל בנות שמעולם לא נקפו אצבע בבית. אבל, פתאום כאשר האם בבידוד או כאשר יש סגר מטעם משרד הבריאות, הילדים האלו אולי מטפסים על הקירות אבל בגבולות המותר, ואותה בת לקחה על עצמה את כל עול הבית כאשת חיל. בתקופת הקורונה, התגלו כוחות חדשים בילדים שהיה ברור להם שאמא לא יכולה לשהות לצידם כי אמא בבידוד וכדו'. דברים שעד היום, לא משנה מה ניסינו לעשות כדי שהם יקרו, לא הצליחו. כלומר, שזה היה אפשרי עד היום אבל לא הייתה ציפייה שזה אכן יקרה, אלא להיפך, וברור שזה לא בא לידי ביטוי.

הצעתי להם תרגיל: הבה נחשוב שאתם יוצאים מכאן עם הבנה שללכת לישון אחרי 12 זה מחליש את המערכת החיסונית והילדים מגדילים משמעותית את הסיכוי להידבק, ולכן זה פיקוח נפש בימים אלה לישון מוקדם. מה יקרה בבית?

מה שיהיה ברור ומובן מאליו אצלכם, יהיה ברור ומובן מאליו אצל הילדים.

הם חשבו ואמרו לי שאכן, אם זה יהיה ברור אצלם, בוודאי מהר מאוד המצב בבית יתאזן. הם הביאו לי דוגמה שהם מקפידים בבית על כשרות מסוימת אפילו שכל העולם מסביב לא מקפיד עליה. אבל, מכיוון שבנושא הזה אין להם שום סדק, הם רואים שהילדים איתם בעניין הזה עד הסוף.

הסברתי להם שזה יקרה לא בגלל שהילדים יבינו, אלא שכאשר ההורים באים עם בטחון פנימי שזה ברור ומובן מאליו שהילדים יישמו את זה, באופן הכי טבעי, הילדים ירגישו שזו תמונת המציאות וכך הם יתנהגו. כלומר, לא ההבנה של הילדים תביא את התוצאה, אלא הבטחון והנוכחות הברורה שלכם. לא על ידי עוצמה ומריבות, אלא מתוך ביטחון והובלה "למען אשר יצווה את בניו אחריו". 

בשבוע שלאחר מכן, הם רצו עם זה קדימה וסגרו בלב שלהם פינות נוספות על דברים נוספים שרצו להוביל. כאשר ההורים התיישבו על יד ההגה, העגלה נסעה בבטחה ובשלווה, והכי חשוב, חזרה לבית השמחה והאהבה.

בזמן זה, בו ימוטו מוסדי ארץ, הילדים צריכים אותנו ליד ההגה יותר מתמיד. תפקידנו עכשיו הוא לדעת מה אנחנו רוצים, לסגור לנו בלב שכך אנחנו רוצים ולהבין שכאשר אנחנו באמת בטוחים במקום שלנו, הילדים אחרינו גם אם הם לא מבינים למה, הם פשוט מבינים שכך אמור להיות.

מנהל תיכון בעוטף עזה נשאל בראיון בחודש האחרון איך זה שבבית ספרו התלמידים הצליחו לעבור בגרויות בהצלחה רבה, בעוד שבחלק גדול מהשנה הם היו תחת אזעקות וטילים. תשובתו הפשוטה הייתה: "כאשר ילדים באים בבוקר אחרי לילה אדום, אני מאפשר שיח בעניין, אבל אנחנו לא נתקעים שם. תפקידי הוא להוביל אותם למבחני הבגרות והמבחנים לא יחכו להם. התפקיד של הילדים הוא ללמוד. אם אלך אחרי החולשות ולא אאתגר אותם, מי יעשה את זה? העוצמה והנחישות שבהן הובלתי אותם ולא ויתרתי, יחד עם אמפתיה וקשב לקשיים שלהם, הזמינו אותם להשקיע ולא לוותר לעצמם."

הוא מציין שבתקופת הקורונה, הלמידה אצלם הייתה מרחוק, בהספקים מלאים ובהצלחה גדולה כבימים כתיקונם, וזאת מפני שהתלמידים שלו קיבלו חסינות להתמודדות עם קשיים.

המנהל הזה נתן לתלמידיו מתנה. במילון של שנת תש"פ מתחת לערך "קושי", מתורגם קשה: לא יכול, בלתי אפשרי, לא שייך, מטרה שאין יכולת להשיגה. 

המסר שהילדים קיבלו מהנחישות ומהובלתו של המנהל הוא שקשה זה אתגר. זה הר שצריך לטפס עליו, זה לא קיר שלא ניתן לעבור אותו. אלו ילדים שלמדו להיות משקיענים שלא נעצרים על קשיים, אלא מאותגרים מספיק כדי לעבור אותם.

כהורים, אנו מחפשים הזדמנויות לחנך את הילדים. הנה, הקורונה היא הזדמנות גדולה ללמד את הילדים שלנו שקשה, אבל החיים ממשיכים. קשה, אבל צריך ללמוד. קשה, אבל הערכים של הבית לא משתנים. קשה, אבל זה החינוך של הבית.

אבל לפני שנעמוד עם זה מול הילדים, עלינו להיות שם בעצמנו, להבין את זה, להיות בטוחים בתפקיד שלנו ולצפות בכנות מהילדים שהם אכן יהיו שם. בעצם, אנו צריכים לסגור את הסדק אצלנו בלב, ומעמדה נפשית זו נוכל לדרוש מהילדים.  

בחנות מכולת שליד הקהילה היהודית בדרום אפריקה, אישה מקומית ערכה קניות עם בתה. בכל פעם שהילדה ביקשה ממתק, האם אמרה לה "איט איז נוט כושר", כלומר, זה לא כשר. הילדה המשיכה הלאה בלי לנדנד. אישה יהודיה שנכחה שם שאלה אותה איך זה שהילדה לא מנדנדת לה, והתשובה המפתיעה הייתה: "אני לא יודעת איך זה עובד, אבל כך ראיתי אצל היהודים כאן, שכאשר אומרים לילדים "איט איז נוט כושר", הילדים מקבלים את זה בלי שום בעיות."

האם לא הבינה מה המשמעות, וגם לא בתה, אבל היא ראתה שאימה בטוחה בעצמה ולכן הגלידה הפסיקה לעניין אותה, והסוכריה הפכה למשהו לא רלוונטי מהמקום הכי טבעי וברור.

כוחנו כהורים אינו טמון בהיותנו משכנעים ומסבירים, לא בעוצמה ובנוכחות חזקה, אלא בנוכחות בטוחה. כאשר אנחנו יודעים שאנו אלה שמנהלים את הבית, ושאת הכוח קיבלנו מבורא עולם, הילדים מרגישים שיש מישהו ללכת אחריו.

אפילו אוניית הצי השישי הגדולה והאימתנית, שכובשת כל מה שהיא רוצה וכולה משדרת כוח ועוצמה אדירה, מסובבת בהכנעה את ההגה בלי מלחמות כאשר המגדלור ניצב בטוח על מקומו ואומר בשקט וברוגע עשה כך, אל תעשה כך.

נ.ב.

האמת, שעולם הישיבות הוכיח לנו שאפשר לצפות הרבה יותר ממה שנראה לעין. בזמן "קיץ תש"פ", כאשר רובו הגדול של עולם התורה נכנס ב"ה לקפסולות (מתברר מעוד ועוד ישיבות שזה היה אחד מה"זמנים" המעולים ביותר), השטייגען, השקיעות, הריתחא דאורייתא ואיתם השמחה של תורה מתוך דבוק חברים היו ברמות גבוהות יותר בכל הזמנים למרות הקשיים הרבים.

והקשיים היו רבים. מרחק מהבית ומהמשפחה, ריחוק מהרמי"ם, תנאים צפופים, בידודים ועוד. אני מכיר סיפורי גבורה על בחורי "קיץ תש"פ" שמחשש להדביק את הקפסולה לא נסעו לברית של אח, לאירוסין של אחות, ללוויה של סבא. נשארו שבועות עם נעליים קרועות ועם משקפיים שבורים, למדו לכבס ואפילו (סוג של) לגהץ.

אולי דווקא בגלל הקושי היה זמן קיץ לפלא, ועולם התורה כבר מתגעגע במתח לזמן אלול שבו בני הישיבות יכניסו את עצמם לסגר של ארבעים או חמישים יום, כאשר הבחורים יודעים שזה יהיה קשה. רוב מוחלט של בני הישיבות הולכים לקבל על עצמם את העול. איך אפשר לתאר את הנחישות של העולים לשיעור א' בישיבות גדולות, ללא שבת געגועים וכן הלאה.

בחורי "אלול תש"פ" יוכיחו שקושי זה לא קיר, אלא הר, והם יצלחו אותו בגבורה! מסתבר מזמן קיץ שזה גם יהיה בשמחה! אנחנו, ההורים, נשאר מאחור, ננגב לעצמנו את דמעות הגעגועים ונשלח אותם מתוך ידיעה ברורה שהם ימצאו את הכוח להצליח ולשמוח!

"קיץ תש"פ" לימד אותנו שהנוער בדורנו ראוי לאמון שלנו, ושאפשר לצפות ממנו הרבה יותר ממה שחשבנו. 

ב-ה-צ-ל-ח-ה!

השארת פרטים